1ומשיבים: זה שאמר רב הונא שעדיין טמא הוא, הרי זה מדרבנן מדברי חכמים הוא, שגזרו חכמים עליו טומאה, שמא לא יקרע מספיק. ואולם מדין תורה נטהר הבגד, ולכן רשאים להכניסו לעזרה לשם כיבוס דם החטאת.2א עוד שנינו במשנה כי כלי חרס שבושל בו בשר חטאת ויצא חוץ לעזרה ונטמא שם, יש לנוקבו תחילה כדי להוציאו מטומאתו, ואחר כך מכניסו ושוברו במקדש. ושואלים על כך אותה שאלה: והרי בדין זה של שבירה, "כלי" אמר רחמנא אמרה התורה, וזה לאחר שניקב לא כלי הוא! ומשיבים: מדובר שניקב רק כשיעור שורש קטן, שאמנם מיטהר בכך כלי החרס מטומאתו, לפי ששוב אינו ראוי לבישול, אבל עדיין הוא נחשב כלי לצרכים אחרים, כגון להניח בו פירות.3ועוד שנינו במשנה כי כלי נחשת שבושל בו בשר חטאת, ויצא אל מחוץ לעזרה ונטמא שם, יש לפוחתו תחילה, ואחר כך להכניסו לעזרה, ולמורקו ולשוטפו שם. ושואלים שוב: והא והרי לאחר שפוחתו, מעתה לאו לא כלי הוא! ומשיבים: דרציף מרציף שמרקעו ומחברו הוא, והוא חוזר להיות כלי, ואז מורקו ושוטפו.4ב על מה ששנינו במשנה, שבגד שניתז עליו דם חטאת, ויצא ונטמא — קורעו ונכנס ומכבסו, אמר ריש לקיש: מעיל של כהן גדול שניתז עליו דם חטאת, ויצא וניטמא — אינו קורעו, אלא מכניסו לעזרה שלב שלב, כאשר בכל פעם מכניס בפחות משיעור בגד טמא, שהוא שלש אצבעות על שלש אצבעות, ומכבסו לאותו חלק. שכן לקרוע את המעיל אי אפשר, משום שנאמר במעיל: "לא יקרע" שמות כח, לב.5מותיב מקשה על כך רב אדא בר אהבה ממה ששנינו במשנה: הבגדים העבין ביותר והרכים כגון מיני לבד, אין בהן קבלת טומאה משום שלש אצבעות על שלש אצבעות, שהוא שיעור טומאה של בגד שמשתמשים בו כטלאי וכיוצא בו, משום שאינם ראויים לכלום בשיעור זה, אלא רק בשיעור גדול יותר. וכיון שהמעיל של כהן גדול הוא בגד עבה, בו אין טומאה בשיעור של שלוש על שלוש, ולמה מכניסו לעזרה דווקא בפחות משיעור זה!6ומשיבים: חלקי המעיל הללו, אגב אביהן המעיל שהוא בגד חשוב, אף הם הריהם חשיבי חשובים ומקבלים טומאה בשיעור שלוש אצבעות, אף שהם עבים.7ג ובאים לדון בעצם דין הכיבוס של דם חטאת בעזרה: והא בעי והרי צריך לכבס את הדם על ידי שבעת סממנין חומרי הכיבוס. שכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: דם חטאת שניתז על הבגד ומראות נגעים של בגדים, שנאמר בהם דין כיבוס ויקרא יג, נד — צריכין שבעת סממנין המנויים במשנה שהם מעבירים את דם הנדה נדה סא,ב, ובין הסממנים הללו יש גם מי רגלים. ותניא ושנויה ברייתא לענין עשיית הקטורת, שמי רגלים יפים לה, אלא שאין מכניסין מי רגלים למקדש מפני כבוד המקדש. ואם כן כיצד אפשר לכבס דם חטאת במקדש?8וכי תימא דמבלע להו בהדי ואם תאמר שמבליע אותם, את מי הרגלים, יחד עם שאר שבעה סממנין, ומעבר להו לכולהו כחד ומעביר אותם את כולם ביחד על הבגד, באופן שאין מי הרגלים ניכרים לעצמם — והתנן והרי שנינו במשנה לענין בדיקת כתם, האם דם נדה הוא: אם העבירן את הסממנים הללו שלא כסדרן האמור במשנה, או שהעביר שבעתן כאחד — לא עשה ולא כלום!9וכי תימא דמיבלע להו בהדי חד ואם תאמר שמבליע אותם, את מי הרגלים, בתוך אחד משבעת הסממנין — והא והרי צריך לכסכס לשפשף את הכתם שלש פעמים בכל אחד ואחד מהסממנים הללו לעצמו, תנן שנינו במשנה! אלא צריך לומר דמבלע להו שמבליע, מבטל אותם את מי הרגלים ברוק תפל שאין בו טעם, רוק של אדם שלא טעם כלום קודם לכן, שכן אמר ריש לקיש: רוק תפל צריך שיהא עם כל אחד ואחד מהסממנים.10א משנה אחד כלי שבישל בו בשר חטאת על גבי האש, ואחד כלי שעירה לתוכה תבשיל רותח, וכן אחד קדשי הקדשים ואחד קדשים קלים שנתבשלו בכלי נחושת טעונין חייבים מריקה ושטיפה. ר' שמעון אומר: כלים שבישלו בהם קדשים קלים אין טעונין מריקה ושטיפה.11ב גמרא בענין ששנינו במשנתנו, שגם כלי שעירו לתוכו רותח טעון שבירה, מביאים מה שתנו רבנן שנו חכמים: נאמר בפרשת החטאת "וכלי חרס אשר תבשל בו ישבר" ויקרא ו, כא — אין לי שנוהג דין זה אלא בכלי שבישל בו, אם עירה לתוכו רותח מנין לנו? תלמוד לומר: "ואשר תבשל בו ישבר" ויקרא ו, כא, מצירוף המלים "בו ישבר" אנו למדים שבכל אופן בו נמצא בו החטאת "בו" הריהו חייב שבירה.12ג בעי שאל רמי בר חמא: אם תלאו את בשר החטאת באויר תנור חרס כדי לצלותו, מהו דין התנור? וצדדי השאלה: האם על בישול וגם בילוע של טעם החטאת בכלי הוא דקפיד רחמנא שהקפידה התורה, כשהצריכה שבירה בכלי חרס, או דילמא שמא על בישול בכלי בלבד, ואפילו בלא בילוע מגוף החטאת הקפידה תורה, ולכן אף חטאת התלויה באויר התנור מחייבת לשוברו, שהרי נתבשל בשר החטאת בחללו?13אמר רבא, תא שמע בוא ושמע פתרון לשאלה ממה ששנינו במשנתנו: אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח טעון שבירה. הרי שהכלי נאסר גם אם לא בושלה בו החטאת, אלא רק נבלע בו טעמה על ידי עירוי. ואם כן, אין צורך בבישול ובילוע גם יחד.14ודוחים: באופן של בלוע בכלי בלא בישול לא קמיבעיא לן נשאלה לנו, שהוא בוודאי טעון שבירה, שהרי אין כלי חרס פולט לעולם מה שבלע. כי קמיבעיא לן כאשר נשאלה לנו השאלה בתלוי באוירו של תנור, הרי זה באופן של בישול בלא בילוע, מאי מה יהא הדין?15ומציעים: תא שמע בוא ושמע, ממה שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: תנור של מקדש, של מתכת היה. ואי סלקא דעתך ואם עולה בדעתך שבישול בלא בלוע לא קפיד הקפידה התורה, ואין כלי חרס חייב שבירה באופן זה, ניעביד נעשה אותו של חרס! ומשיבים: כיון דאיכא שיש גם שירי מנחות הנאכלים לכהנים, שאפייתן בתנור ואיכא ויש בהם בישול ובילוע, שהרי מניחים את השיריים על התנור עצמו, ולא בחללו, ויש בהם שמן הנבלע בו, עבדינן עושים אנו של מתכת.16ד מסופר, ההוא תנורא דאטחו בה טיחייא תנור אחר של חרס שטחו בו, בדפנותיו וקרקעיתו, שומן בשר, ואפו בו לחם, אסרה רבה בר אהיליי למיכלה לריפתא לאכול את הפת שאופים בתנור זה לעולם, ואפילו במילחא במלח בלבד, גזירה דילמא אתי למיכלה בכותחא שמא יבוא לאכול אותה יחד עם כותח שיש בו חלב. שלדעתו אין השומן נפלט מדפנותיו לעולם.17מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו בברייתא: אין לשין את העיסה בחלב, ואם לש עיסה בחלב — כל הפת כולה אסורה, מפני הרגל עבירה, שמא יבואו לאכול אותה עם בשר.18כיוצא בו אין טשין מורחים את התנור באליה שהיא שומן מן החי, ואם טש — כל הפת שאפה בו כולה אסורה עד שיסיק את התנור, ועל ידי כך יישרף השומן שהיה בלוע בו. על כל פנים הרי זו תיובתא קושיה חמורה על רבה בר אהיליי, שלדעתו אין תקנה לתנור כזה בכלל! ומשיבים: אכן, תיובתא קושיה חמורה היא ונדחו דבריו.19אמר ליה לו רבינא לרב אשי: וכי מאחר דאיתותב שהושב ונדחו דברי רבה בר אהיליי, אמאי מדוע אמר רב: קדירות של חמץ בפסח ישברו? מדוע לא יבער את החמץ שבהן על ידי הסקה? אמר ליה לו רב אשי: רב מוקי לה מעמיד אותה את הברייתא ההיא, שיש תקנה לתנור על ידי הסקה, דווקא בתנור של מתכת, שעל ידי ההיסק הוא פולט את השומן.20ואי בעית אימא ואם תרצה אמור: אפשר לומר שמדובר גם בתנור של חרס, ומכל מקום אין להכשיר קדרות בדרך זו, שכן זה, תנור — דרך הסיקו מבפנים, והאש שורפת את השומן שבדפנות. וזה, בקדירות — דרך הסיקו מבחוץ, כשהקדירות עומדות על האש, ואין החום מספיק כדי לבער את החמץ שבצד הפנימי.21ושואלים: ונעביד ושיעשה בקדירות גם כן הסקה מבפנים, ויתקן אותם על ידי זה! ומשיבים: אין מתירים להכשירם באופן זה, משום שאדם חייס עלייהו דמתברי חס עליהם שמא יישברו, ויש לחשוש שלא יעשה היסק כראוי מבפנים. ומכאן מסקנה למעשה: הילכך, האי כוביא רעף של חרס שמשתמשים בו כתבנית לאפיה, על גבי האש, הסיקו מבחוץ הוא, ואסיר ואסור.
